"מה אתה בכלל יודע על אהבה?
פתח את הלב, האמן
למה אינך רואה
מה שאתה ומה שהם
מה שדומה
מה ששלך ושלהם
מה שנדמה
מה יהיה"
(אהוד מנור)
אני לא ממש בטוח למה ניגשתי לכתוב את הפוסט הזה. ראשיתו ברעיון שעבר לי בראש היום באוטו, דרך שיחה על ארוחת צהריים עם ההורים שלי והמשך ברצף אסוציאציות במטבח תוך כדי הכנת שקשוקה.
בכל מקרה: הבוקר שיניתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, שמתי שם את דגל ישראל (לא בפעם הראשונה אגב, הוא היה שם גם לפני כמה שנים). כמה חברים שאלו למה, והייתי צריך להצדיק את עצמי; בכל מיני שרשורים בהם הגבתי הניחו אוטומטית שאני ימני. למה בעצם? זה כאילו יש פה איזה מונופול של הימין על הדגל, על אהבת המדינה, על ציונות או פטריוטיזם, וכל מה שקשור באחד האחרונים משויך לימין. למה? איך זה הלך לאיבוד? מי אמר שאסור לנו השמאלנים לאהוב את הארץ גם כן?
אז אני שמאלן. בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, הפעם אצביע לשלי יחימוביץ'. אני מאמין שצריך לשנות את השיטה הכלכלית בארץ. אני מאמין שצריך לצאת המשטחים. אני אוהב את המדינה שלי מאד, אני מוכן למות בעבורה. מתוך האהבה הזו, מתוך החרדה לעתיד המדינה, אני מבקר אותה. כי אני מאמין שאם אתה אוהב מישהו, מישהי, מדינהשהי- אתה אומר לו\לה את האמת בפנים. וזו האמת שלי.
כן, עשיתי צבא. כן, שלוש שנים. הייתי בקרבי שנתיים, ואז נפצעתי. אני עושה מילואים, אני משלם מסים. אני אוהב את הדגל וקצת בכיתי בהשבעה לצה"ל. בטקסי הדלקת המשואות אני מאד מתרגש, לא פעם זה נגרר לדמעות. בחיי. סבא אחד שלי עלה לארץ בגיל 19 והקים פה שלושה קיבוצים, אחר כך נתן את שלו בתחום החקלאות. הסבא השני שלי, זכרונו לברכה, חינך ילדים יהודים בדרום אמריקה לציונות עד גיל 41, אז עלה לארץ עם משפחתו והמשיך לעשות זאת כאן עד הפנסיה. נדרתי נדר לקשור את גורלי בגורלה של המדינה הזו, אני אוהב אותה עד עמקי נשמתי. על זה גידלו אותי בבית. אני כותב את השורות האלו ויש לי לחלוחית בעיניים.
אל תגידו לי אם מותר לי או אסור לי לאהוב את הדגל, אל תשייכו אותי לשום מקום, ובטח אל תטיפו לי מי אוהב את הארץ יותר או מי מוכר אותה ומדרדר אותה לזנות. בינתיים, מי שמוכר אותה הלכה למעשה אלו ממשלות הימין שמוכרות אותה לבעלי הון, ומי שמקצץ באופן סדרתי בקצבאות של השכבות החלשות ומעמיק את הפער (פער? תהום. תהום? גיא צלמוות) אלו ממשלות הימין. מי שיוצא לרחובות ומוחה על המצב לא עושה זאת כדי להפיל את ביבי (או לפחות לא כמטרה עיקרית, אולי כ- side benefit) אלא כדי לזעוק על מצבה של המדינה אותה הוא אוהב, על מצבם של אזרחים במדינה שאכפת לו מגורלה- כי הוא חרד לגורל המדינה הזו, לא כי הוא 'אנרכיסט שממומן ע"י הקרן החדשה (לקולנוע)'. עכשיו, ספרו לי: מה אתם יודעים על אהבה?
אז שוב: אני שמאלן ואני אוהב את ישראל. אין שום סיבה שזה יהיה משפט מוזר שאני צריך לנמק בכל פעם מחדש.
עכשיו, ספרו לי: מה אתם בכלל יודעים על אהבה?
הבוקר שיניתי את תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק, שמתי שם יונה צחורה עם עלה של זית (לא בפעם הראשונה אגב, הוא היה שם גם לפני כמה שנים). כמה חברים שאלו למה, והייתי צריך להצדיק את עצמי; בכל מיני שרשורים בהם הגבתי הניחו אוטומטית שאני שמאלני. למה בעצם? זה כאילו יש פה איזה מונופול של השמאל על השלום, על הכמיהה לשלום, על צדק חברתי או זכויות האדם, וכל מה שקשור באחד האחרונים משויך לשמאל. למה? איך זה הלך לאיבוד? מי אמר שאסור לנו הימנים לרצות שיהיה שלום גם כן?
השבמחקאל תגידו לי אם מותר לי או אסור לי לחלום על שלום, אל תשייכו אותי לשום מקום, ובטח אל תטיפו לי מי רוצה שלום יותר או מי מסכן אותו. בינתיים, מי שמוכר אותו הלכה למעשה אלו ממשלות השמאל שניהלו פה כל מלחמה, ומי שבכלל "התנחל" או "כבש" את יו"ש ועזה הן ממשלות שמאל (כשרק ממשלות ימין באמת פינו התנחלויות). מי שרואה בזכותנו להיות כאן זכות היסטורית, ומוסרית, לא בהכרח רוצה לזרוק את הערבים לים (או לפחות לא כמטרה עיקרית, אולי כ- side benefit) אלא כדי לזעוק על הספק על זכותנו כאן, על התהליך שממוסס את מדינת ישראל כערך מוסרי עולמי- כי הוא חרד לגורל המדינה הזו, לא כי הוא 'גזען, פאשיסט שרוצה לזרוק את הערבים לים ואת הסודנים לאפריקה'. עכשיו, ספרו לי: מה אתם יודעים על אהבה?
אז שוב: אני ימני ואני חולם על שלום. אין שום סיבה שזה יהיה משפט מוזר שאני צריך לנמק בכל פעם מחדש.
א. לא, לא שינית. מה שכתבתי פה קרה באמת.
מחקב. אני שמח שאלו הן דעותיך (גם אם אני יכול להתווכח על כמה פרטים).
ג. את הסכם השלום הראשון חתמה פה ממשלת ימין, ובכלל- מהלכים גדולים ברמה המדינית הותנעו פה ע"י ממשלות ימין. הימין של לפני 20 שנים הוא לא הימין של היום- ולפני 20 שנים לא הייתי צריך להצטדק בנושא הדגל או אהבת הארץ.
א. לא באמת הייתי צריך לשנות כדי להעביר את הרעיון.
השבמחקב. טוב מאוד שיש על מה להתווכח וטוב עוד יותר על ההסכמות. זה בדיוק הרעיון, ההקצנה והדחף הבלתי נשלט להדביק סטיגמה לכל דבר מציג איזשהי תהום רעיונית שבד"כ הרבה יותר צרה.
ג. את ההתנחלות הראשונה הקימה פה ממשלת שמאל. ובכלל - המןו מהלכים גדולים ברמה ההתיישבותית הותנעו פה ע"י ממשלות שמאל. השמאל של לפני 20 שנים הוא לא השמאל של היום - ולפני 20 שנים לא הייתי צריך להצטדק בנושא השלום או אהבת האדם.
סה"כ הייתי בן 6 ולא ידעתי מהחיים שלי.
אין לי ספק שזה סיפתח לעוד דיון ללא מוצא, אבל עם כל האובייקטיביות שאני מצליח להפיק מעצמי (אני מודה, לא יותר מדי כנראה), אז השמאל השתנה הרבה יותר בשנים האלה מאשר הימין, ולא בהכרח לטובה (ביחס לדעות שלי).